כשאישה עם רקע של טראומה מינית נכנסת לחדר הלידה, היא מקווה למצוא שֻׁתָּפוּת, ואולי גם שֻׁתָּפוּת רפואית, ברגע הכי מלחיץ וכאוטי שמתרחש בתוכה.

לחדר נכנסת רופאה או מיילדת. אישה.

מישהי, שמבחינת ההיגיון הפשוט של היולדת, אמורה להבין את הרגישות והניואנסים של הגוף הנשי ואולי גם של הנפש הנשית. מישהי שכנראה מכירה את הסטטיסטיקה הקשה על פגיעות מיניות, שמבינה שוביניזם או החפצה של נשים, ואולי אפילו חוותה סיטואציות כואבות כאלו בעצמה.

אני לא מצפה שכל אחד ידע מה הרקע של כל מטופלת שמגיעה אל חדר הלידה או לטיפול רפואי.

אבל ההיגיון הפשוט שלי – בתור אישה, בתור מתמודדת בעצמי עם טראומה מינית ובתור אשת מקצוע שמלווה נשים עם רקע דומה, הוא שהיחס צריך להיות שווה ומכבד, בין אם לאישה יש רקע של טראומה ובין אם לא.

אבל לפעמים, הציפייה הזו מתנפצת ברגע. בטון מקטין ובמסווה של הרגעה: "בואי חמודה", "רק בדיקה קטנה ולא כואבת, מתוקה". מילים מתוקות שבפועל מאירות את האטימות ואת חוסר החיבור העמוק.

ואז מגיע הלחץ. ירידות קלות בדופק של העובר.

עדיין לא סכנת חיים, אבל החרדה של הרופאה כבר מורגשת באוויר.

"אני חייבת לעשות בדיקת פתיחה", היא קובעת בלחץ, ומתעלמת מההתנגדות המפורשת של היולדת.

והגוף מתכווץ, מנסה להיות הכי קטן שהוא יכול כדי לנסות ולהימנע מפגיעה.

מתוך חוסר האונים המשותק הזה, היא הסתכלה על הרופאה והטיחה בה את האמת הכי אמיתית וכואבת שלה:

"את יותר גרועה מהאנס שלי".

המשפט הזה לא נולד כדי להעביר לה שיעור על עדינות, על רגישות, או על יחסי אנוש.

הוא התפרץ מתוך השבר העמוק שבו היא הייתה, מתוך תסכול וזעם כמוצא אחרון.

בספרו "נרשם בגוף", באסל ואן דר קולק כותב משהו שמסביר בדיוק את התהום הזו:

"הבנתי שתצוגת 'הדאגה הטיפולית' שלנו נחוותה לעיתים כמעין אונס קבוצתי".

כשמפעילים על אישה ועל יולדת בפרט, לחץ לבצע בדיקה פולשנית ומכאיבה, או מאיצים בה לחתום על טפסים כשהיא שוכבת חשופה (פיזית ונפשית) ומבוהלת – הגוף שלה חווה את זה אחרת לגמרי.

למה זה קורה?

מפני שלפעמים הגוף קופא או נכנס למצב של ריצוי אוטומטי כדי לשרוד את הסיטואציה.

הצוות הרפואי רואה מטופלת "שקטה", "טובה" ו"צייתנית", אבל בתוכה היא ממש במלחמת הישרדות.

היא לא מסכימה – היא פשוט משותקת מאימה.

וכי לפעמים היולדת משחזרת מנגנוני הגנה ומנסה בכל כוחה להילחם ולהינצל.

הצוות הרפואי רואה מטופלת "אלימה", "אגרסיבית" ו"לא משתפת פעולה".

היא לא מסכימה – היא פשוט בשחזור של הטראומה ומנסה להתנגד.

זה ממש המלכוד של "כוונות טובות".

התפיסה ש"הכל לטובתי" גורמת לה להרגיש אשמה, "מפונקת" או "בעייתית" רק בגלל שהיא ניסתה להגן על הגבולות של הגוף שלה.

לרופאות ומיילדות יש ידע מקצועי חשוב. ולאישה יש ידע על הגוף שלה שאף אחד אחר לא מחזיק.

שני מקורות הידע החשובים האלה חייבים לעבוד יחד בחדר, לא אחד במקום השני.

כמלווה וכדולה, אני מבינה את כובד האחריות הרפואית במצבי סכנה. ועדיין – זו לא הדרך. לא בכוח.

התפקיד של צוותים רפואיים, בטח ברגעי לחץ, הוא למצוא את הדרך אל הלב של היולדת כדי להשיג אמון, ולו הבסיסי ביותר.

בלי חמלה ורוגע בתוך הסערה –

לידה מיטיבה, בגוף ובנפש, פשוט לא יכולה לקרות.

---